עצמי האמיתי והעצמי הכוזב: מסע אל עבר הצמיחה הפוסט-טראומטית

נעמה הודיה אגמון

BrainTech

העצמי האמיתי: מקור החיוניות

ויניקוט (1960) תיאר את העצמי האמיתי כמקור הספונטניות, היצירתיות והחיוניות של האדם. זהו "הליבה" הפנימית ביותר שלנו - התחושה של "זה אני", החוויה של להיות חיים, אמיתיים, קיימים. העצמי האמיתי הוא המקום שממנו נובעות רגשות אותנטיים, צרכים אמיתיים, ותחושת מרכזיות והמשכיות בקיום.

בילדות מוקדמת, העצמי האמיתי הוא שביר ופגיע במיוחד. התינוק חווה דחפים, רצונות ורגשות עזים, אך הוא תלוי לחלוטין בסביבה כדי לארגן ולהכיל חוויות אלו. ויניקוט (1960, 1965) טען שכדי שהעצמי האמיתי יתפתח באופן בריא, התינוק זקוק ל"אם מספיק טובה" דמות מטפלת שמסוגלת להיענות לצרכיו הספונטניים, להשתקף בהם ולאפשר לו להרגיש ש"להיות זה בסדר".

כאשר הסביבה מספקת "החזקה" מספיק טובה - פיזית, רגשית ונפשית - התינוק מפתח תחושת ביטחון ויכולת להיות אמיתי. הוא יכול להביע רעב, כעס, פחד, או שמחה ולחוות שהעולם לא מתמוטט כתוצאה מכך. ככל שהסביבה מספקת יותר תמיכה, כך העצמי האמיתי מתחזק והאדם מתפתח לאדם חי, יצירתי ומסוגל לקשר אותנטי (1971).

העצמי הכוזב: מסכה הגנתית

אך מה קורה כאשר הסביבה כושלת? כאשר האם (או דמות מטפלת אחרת) אינה מסוגלת להיענות לצרכים האמיתיים של התינוק - אולי היא מדוכאת, חרדה, מוטרדת, או פולשנית - התינוק מתמודד עם בעיה אקזיסטנציאלית: כיצד להמשיך לחיות כשאין מי שיראה ויכיל אותו?

הפתרון, לפי ויניקוט (1960), הוא יצירת עצמי כוזב. העצמי הכוזב הוא מסכה, פרסונה, או "עצמי משתתף" שתפקידו להגן על העצמי האמיתי הפגיע. במקום להביע צרכים אמיתיים (שהסביבה לא מסוגלת לספק), התינוק לומד להיענות לציפיות של הסביבה. הוא הופך ל"ילד טוב", "ילד מסתגל", או "ילד שלא מטריד".

ויניקוט (1960) תיאר רצף של עוצמות של העצמי הכוזב:

1. עצמי כוזב קיצוני: האדם מנותק לחלוטין מהעצמי האמיתי ומרגיש שקיומו כולו הוא מזויף.

2. עצמי כוזב מתון: האדם תפקד היטב בחיים, אך חש חוסר אותנטיות, ריקנות פנימית, או חוסר משמעות.

3. עצמי כוזב בריא: רמה מסוימת של עצמי כוזב היא נורמלית והכרחית לחיים בחברה. אנו לא יכולים להיות אותנטיים לחלוטין בכל מצב. העצמי הכוזב הבריא הוא גמיש ומאפשר ביטוי של העצמי האמיתי במצבים בטוחים (1965,1960).

הבעיה מתחילה כאשר העצמי הכוזב הופך לנוקשה ודומיננטי והעצמי האמיתי נקבר כל כך עמוק עד שהאדם מאבד מגע עם עצמו.

טראומה: קבורה מוחלטת של העצמי האמיתי

טראומה בין אם מדובר בהזנחה כרונית, התעללות, אובדןאו אירוע קטסטרופלי - מחזקת באופן דרמטי את העצמי הכוזב. במצב טראומטי, הביטוי של העצמי האמיתי הופך למסוכן: אם אני מביע כעס, אני עלול להיפגע; אם אני מביע צורך, אני עלול להיות נטוש; אם אני מראה פגיעות, אני עלול להיפגע שוב.

לכן, האדם מפתח מנגנוני הגנה נוקשים. הוא מנתק מרגשותיו, מדכא את צרכיו ומציג לעולם פנים שמטרתן בראש ובראשונה הישרדות. במחקר על ניצולי טראומה שור (2001) מצא שילדים שחוו התעללות או הזנחה מפתחים יכולת יוצאת דופן להסתיר את רגשותיהם האמיתיים ולנחש את הציפיות של האחרים - כלומר, עצמי כוזב מאוד מפותח. אך המחיר כבד. ניכור עצמי, תחושת ריקנות, דיכאון כרוני, חרדה נמשכת וקשיים ביצירת קשרים אינטימיים הם רק חלק מהתוצאות של חיים מאחורי מסכה האדם מתפקד, אך אינו חי באמת.

)   van der Kolk, 2014; Winnicott, 1960(

צמיחה פוסט-טראומטית: התעוררות העצמי האמיתי

Post-Traumatic Growth - PTG

צמיחה פוסט-טראומטית היא תופעה שבה אנשים שעברו טראומה מדווחים על שינויים חיוביים עמוקים בחייהם: קשרים עמוקים יותר, הערכה מחודשת של החיים, תחושת חוזק פנימי, וחיפוש אחר משמעות רוחנית

).Tedeschi & Calhoun, 2004; Calhoun & Tedeschi, 2006(

מנקודת מבט של ויניקוט, צמיחה פוסט-טראומטית אינה רק "התאוששות" או "הפחתת תסמינים". היא תהליך עמוק יותר של גילוי מחדש של העצמי האמיתי. כאשר אדם עובר טראומה ולאחר מכן עובר תהליך ריפוי, נוצרת הזדמנות נדירה - אולי לראשונה בחייו - לשבור את המסכה, להתעורר ולחוות מה זה באמת להיות חי.

מחקרים מראים שאנשים שחווים צמיחה פוסט-טראומטית מדווחים על תחושה של "חזרה לעצמי" או "גילוי מי אני באמת".

)Tedeschi et al., 2018(

 הם מתארים תחושה של אותנטיות מחודשת, יכולת להביע רגשות באופן כן יותר ונכונות להיות פגיעים בקשרים. אלו בדיוק תיאורים של התעוררות העצמי האמיתי

)Joseph, 2011; Winnicott, 1965(

המרחב הטיפולי: סביבה מחזיקה מספיק טובה

אז איך מתרחש תהליך זה? ויניקוט (1965, 1971) טען שהריפוי מתרחש כאשר אדם זוכה לסביבה מחזיקה מספיק טובה - בדיוק כפי שהיה צריך לקבל בילדות, אך לא קיבל. המטפל הופך לאותה "אם מספיק טובה"  לא מושלמת, אך מספיק מכילה, אמינה, ויציבה.

במרחב הטיפולי, המטופל לומד בהדרגה שהוא יכול להיות אמיתי ולא להיענש על כך. הוא יכול להביע כעס, עצב, פחד, בושה  וההכלה הטיפולית לא קורסת. המטפל ממשיך להיות שם, להקשיב ולהכיל. בהדרגה, העצמי האמיתי מעיז להופיע.

ויניקוט (1971) כתב:

 "זה משחק שבו להיות שביר הוא בסדר, כי מישהו אוחז בך".

 הביטוי הזה מתאר בצורה מושלמת את המרחב הטיפולי - מקום שבו האדם יכול לשחרר את העצמי הכוזב ההגנתי ולהרשות לעצמי האמיתי להיחשף, בהדרגה ובזהירות.

מהשרדות לצמיחה אמיתית

רבים מהמטופלים שלנו מגיעים במצב של השרדות, הם לעיתים מתפקדים, אך לא חיים באמת. הם למדו לשרוד, להסתיר, להסתגל. אך העצמי האמיתי שלהם נשאר קבור.

הצמיחה הפוסט-טראומטית שאנו מכוונים אליה היא לא רק "להרגיש טוב יותר" או "להפחית את התסמינים". היא לגלות מי הם באמת. להתעורר. להתחיל לחיות מתוך אותנטיות במקום מתוך הישרדות.

אחד המטופלים שלי תיאר זאת כך: "אני מרגיש כאילו בילינו חודשים לקלף שכבות ושכבות של שריון. ועכשיו, בפעם הראשונה, אני מרגיש אור על העור שלי. זה מפחיד, אבל זה גם חי."

זו צמיחה פוסט-טראומטית אמיתית.

סיכום

תיאוריית העצמי האמיתי והעצמי הכוזב של ויניקוט מציעה מסגרת עמוקה להבנת הנזק שטראומה גורמת והפוטנציאל לצמיחה שנמצא בתהליך הריפוי. כאשר הסביבה המוקדמת כושלת, הילד מפתח עצמי כוזב הגנתי שמאפשר לו לשרוד - אך במחיר קבורה של העצמי האמיתי. טראומה מחזקת דפוס זה ומובילה לניכור עצמי עמוק.

הריפוי מתרחש כאשר אדם זוכה לסביבה מחזיקה מספיק טובה - מרחב טיפולי שבו הוא יכול לשחרר בהדרגה את המסכה ולהרשות לעצמי האמיתי להופיע. צמיחה פוסט-טראומטית, במובן העמוק ביותר שלה, היא התעוררות הליבה הפנימית ביותר - החזרה לחיים אמיתיים.

אנו מאמינים ששילוב בין מדע מתקדם לבין הבנה פסיכודינמית עמוקה מאפשר ריפוי אמיתי. כשהמוח לומד לווסת והנפש זוכה לחוות החזקה אמיתית - אז העצמי האמיתי יכול להתעורר מחדש והצמיחה הפוסט-טראומטית הופכת לאפשרית.

מקורות

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006). The foundations of posttraumatic growth: An expanded framework. In L. G. Calhoun & R. G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 3-23). Lawrence Erlbaum Associates.

Joseph, S. (2011). What doesn't kill us: The new psychology of posttraumatic growth. Basic Books.

Schore, A. N. (2001). The effects of early relational trauma on right brain development, affect regulation, and infant mental health. Infant Mental Health Journal, 22(1-2), 201-269. https://doi.org/10.1002/1097-0355(200101/04)22:1<201::AID-IMHJ8>3.0.CO;2-9

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1-18. https://doi.org/10.1207/s15327965pli1501_01

Tedeschi, R. G., Shakespeare-Finch, J., Taku, K., & Calhoun, L. G. (2018). Posttraumatic growth: Theory, research, and applications. Routledge.

van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.

Winnicott, D. W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. In The maturational process and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development (pp. 140-152). International Universities Press.

Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. International Universities Press.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock Publications.