עבריינות כסימן לתקווה- דונלד ויניקוט

מבוא: מי היה דונלד ויניקוט?

דונלד ווד ויניקוט (Donald Woods Winnicott, 1896-1971) היה פסיכואנליטיקאן בריטי, רופא ילדים ואחד המחשבים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והטיפול בילדים. ויניקוט, שהיה תלמידה של מלאני קליין אך פיתח גישה עצמאית וייחודית, הציע מושגים מהפכניים כמו "האם המספיק טובה (Good Enough Mother), ", "מרחב המעבר" (Transitional Space) ו"העצמי האמיתי מול העצמי הכוזב" True Self vs. False Self))

אחת התרומות המרתקות והפחות מוכרות של ויניקוט היא הבנתו את העבריינות כסימן לתקווה, גישה שהייתה מהפכנית בזמנה וממשיכה להיות רלוונטית ומרגשת עד היום, במיוחד כאשר אנחנו מבינים את הקשר שלה לטראומה ולPTSD.

מבט חדש על עבריינות: קריאה לעזרה

במקום לראות בהתנהגות עבריינית, תוקפנית או חסרת סבלנות ביטוי לרוע, לחוסר מוסר ויניקוט הציע מבט שונה לחלוטין: ההתנהגות הזו היא קריאה לעזרה, ביטוי של תקווה         (.(Winnicott, 1956

האדם התוקפן לא רוצה להרוס הוא רוצה לבדוק. לדברי ויניקוט, האדם שמתנהג בתוקפנות, בחוסר סבלנות, או בדרכים שנראות "הרסניות" אינו מנסה להרוס את הסביבה או לפגוע במטרה. הוא מנסה לבדוק האם יש מי שיחזיק אותו. הוא "מאתגר" את הסביבה כדי לוודא:

האם יש גבולות?

האם מישהו רואה אותי?

האם יש עולם שיכול לשאת את הכאב והרגשות שלי מבלי לנטוש אותי?

כך, דווקא המעשה הלא נורמטיבי, התוקפנות, או חוסר הסבלנות הם ביטוי לכמיהה עמוקה לסדר, לנוכחות, לקשר אמיתי.

הרקע ההתפתחותי: מה גרם לתוקפנות?

סביבה שלא הכילה

ויניקוט טען שתוקפנות ועבריינות הן תוצאה של מצב של חוסר - חוסר בסביבה מחזקת, מכילה ויציבה. כאשר אין סביבה שמכילה את הכאב או החרדה של האדם, כאשר אין "סביבה מספיק טובה" שיכולה להחזיק את הסערה הפנימית  הוא עשוי לבטא את זה דרך מעשים "עברייניים", תוקפניים, או חוסר סבלנות (Winnicott, 1965) .

במחקרים מודרניים על PTSD אנו יודעים שאנשים שחוו טראומה  בילדות או בבגרות  לעיתים קרובות חווים קשיים בוויסות רגשי, תגובות יתר לסטרס ותחושת איום מתמשכת (van der   Kolk, 2014). התוקפנות, הכעס, וחוסר הסבלנות אינם "בחירה" או "אופי רע" הם תוצאה של מערכת עצבים שנפגעה, שלמדה שהעולם לא בטוח.

כל משאלת הלב של האדם שחווה תוקפנות או חוסר סבלנות היא שיהיה מישהו אחד חזק מספיק לעמוד מולו. מישהו שלא יתמוטט, לא יברח, לא יתעלם – אלא יחזיק מעמד. אדם כזה יאפשר לו:

ביטחון שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו

מישהו שיכול להכיל את הסערה שלו

מישהו שילמד אותו שהעולם יכול להיות בטוח

אבל עצם העובדה שהוא עדיין פועל, בוחן, בודק היא אות חיים. היא מעידה על עצמי שלא ויתר לגמרי, על חלק פנימי שממשיך לחפש מישהו שיוכל להחזיק אותו באמת.

הקשר בין טראומה PTSD ותוקפנות

כעס כתגובת הישרדות

מחקרים מראים שאנשים עם PTSD חווים לעיתים קרובות כעס כרוני, חוסר סבלנות ותגובתיות יתר (Chemtob et al., 1997). זה לא בגלל שהם "רעים" או "לא מתאמצים" זה בגלל שמערכת העצבים שלהם נמצאת במצב של הישרדות מתמשך (hyperarousal).

הכעס והתוקפנות הם דרך של המוח לומר: "אני לא בטוח. אני צריך להגן על עצמי." (Herman, 1992).

הצורך ב"מחזיק"  גם בבגרות

בדיוק כמו הילד שמחפש מבוגר שיכול להחזיק אותו, המבוגר שחווה טראומה מחפש סביבה אנשים, מטפל, קהילה  שיכולה להכיל את הכעס, את הפחד, את חוסר הסבלנות שלו, מבלי לנטוש אותו.

התוקפנות היא בדיקה: "האם אתה נשאר גם כשאני קשה? האם העולם יכול להחזיק אותי?"

עבריינות כ"תקווה": למה זה סימן חיובי?

ויניקוט הציע רעיון מפתיע ומרגש: עבריינות ותוקפנות היא תקווה (Winnicott, 1984). כי האדם שפורץ גבולות, מאתגר, מתפרץ, כועס  הוא אדם שעדיין מאמין שאולי, יש מישהו שם בחוץ שיכול להיות שם בשבילו.

האדם שמוותר לגמרי  הופך אפתי, מנותק, מדוכא. הוא כבר לא מנסה. הוא איבד תקווה.

אבל האדם שממשיך "להילחם" עם העולם הוא אדם שבתוכו עדיין חיה ציפייה לתיקון. הוא עדיין מחפש את הסביבה הבטוחה שהחמיצה, את האדם שיוכל להכיל אותו.

הסימפטום הוא הפתרון

ויניקוט לימד אותנו שהסימפטום במקרה הזה, הכעס, התוקפנות, חוסר הסבלנות  הוא לא הבעיה, הוא הפתרון. זהו ניסיון של האדם לרפא את עצמו, להחזיר את מה שאבד, למצוא את מה שהחמיץ.

מחקרים על טראומה מאשרים זאת: תסמיני PTSD כמו כעס ותוקפנות הם ניסיון של המוח להתמודד עם מה שקרה, להגן על עצמו (Sareen et al., 2007).

המשמעות בטיפול: סביבה שמגיבה אחרת

ויניקוט ראה בטיפול וביחסים האנושיים הזדמנות לאפשר לאדם לחוות מחדש סביבה שמגיבה אחרת  כזו שלא נבהלת מהתוקפנות, אלא מבינה את הצורך שמסתתר מאחוריה: הצורך להיות מוחזק, נראה, חשוב.

המטפל או הסביבה צריכים:

להחזיק מעמד מול ההתפרצויות

לא להיבהל מהתוקפנות

לא להעניש אלא להכיל

לשמור על גבולות ברורים וחמים

להישאר נוכחים גם כשקשה

זוהי חוויה מתקנת- חוויה שבה האדם לומד שהעולם לא קורס כשהוא כועס, שהאחר לא נעלם כשהוא קשה ושהאהבה והגבולות חזקים מספיק להחזיק אותו.

במחקרים על טיפול ב-PTSD, הכלה וקבלה ללא תנאי (unconditional positive regard) נמצאו כגורמים מרכזיים בריפוי (Cloitre et al., 2011).

מסר למי שחווה כעס, תוקפנות או חוסר סבלנות

אתם לא "רעים"  אתם פצועים

אם אתם מוצאים את עצמכם כועסים, תוקפניים, חסרי סבלנות  אתם לא "אנשים רעים". אתם אנשים שחוו כאב, טראומה וערעור של הביטחון. מערכת העצבים שלכם למדה שהעולם לא בטוח, ועכשיו היא מנסה להגן עליכם.

הכעס שלכם הוא זעקה: "תראו אותי! תהיו שם בשבילי! תראו לי שאפשר לסמוך!"

הכעס הוא תקווה

עצם העובדה שאתם עדיין כועסים, עדיין מאתגרים, עדיין "נלחמים"  היא סימן שאתם עדיין מאמינים. עדיין מחפשים. עדיין מקווים.

זו לא נקודת תורפה. זו נקודת חוזק.

טיפ למי שסובב אתכם: איך להגיב לכעס ותוקפנות

הכעס הוא זעקה לחיבור

כאשר אדם מתנהג בתוקפנות, בכעס, או בחוסר סבלנות התגובה הראשונה שלנו היא לרצות לעצור את זה, "לתקן" או להתרחק.

אבל מתחת להתנהגות הזו כמעט תמיד מסתתר רגש כואב ולא מדובר: פחד, בדידות, תחושת איום, או זיכרון טראומטי.

איך להגיב?

כשאנחנו מצליחים להחזיק מעמד מול ההתפרצות לא בהכחשה ולא בהענשה, אלא בנוכחות רגועה וברורה  אנחנו בעצם מעבירים את המסר:

"אני רואה אותך גם כשקשה. אני נשאר כאן איתך. אני לא נבהל מהרגשות שלך."

כך האדם לומד לאט לאט שאפשר להיות בקשר גם כשעולה כעס, תסכול או כאב. שהאהבה והגבולות שלנו חזקים מספיק כדי להחזיק את הסערה שלו.

מה קורה אחר כך?

בפעם הבאה הוא אולי יכול לפנות אלינו לעזרה בוויסות הריגשי. ככל שתהיה לו חוויה עקבית שכזו, יתרחש תהליך הפנמה של סביבה בריאה וחזקה שניתן לסמוך עליה.

סיכום: התוקפנות אינה סוף הדרך

בעיני ויניקוט, התוקפנות אינה סוף הדרך היא התחלה של אפשרות חדשה.

כשאנחנו מביטים מעבר להתנהגות ורואים את האדם שמבקש מגע, עין, ותיקוף  אנו עוזרים לו לגלות את מה שתמיד חיפש: סביבה שיכולה להכיל, להחזיק ולהאמין בו.

העבריינות, הכעס, התוקפנות  הם לא סימן לכישלון. הם סימן לתקווה. סימן שהאדם עדיין מחפש, עדיין מאמין, עדיין מצפה – שמישהו יהיה שם בשבילו.

ותפקידנו, כמטפלים, כבני משפחה, כחברים, כקהילה – הוא להיות אותו מישהו.

מקורות

Chemtob, C. M., Novaco, R. W., Hamada, R. S., Gross, D. M., & Smith, G. (1997). Anger regulation deficits in combat-related posttraumatic stress disorder. Journal of Traumatic Stress, 10(1), 17-36.

Cloitre, M., Courtois, C. A., Charuvastra, A., Carapezza, R., Stolbach, B. C., & Green, B. L. (2011). Treatment of complex PTSD: Results of the ISTSS expert clinician survey on best practices. Journal of Traumatic Stress, 24(6), 615-627.

Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence—from domestic abuse to political terror. New York: Basic Books.

Sareen, J., Cox, B. J., Stein, M. B., Afifi, T. O., Fleet, C., & Asmundson, G. J. (2007). Physical and mental comorbidity, disability, and suicidal behavior associated with posttraumatic stress disorder in a large community sample. Psychosomatic Medicine, 69(3), 242-248.

van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. New York: Viking.

Winnicott, D. W. (1956). The antisocial tendency. In Through paediatrics to psychoanalysis (pp. 306-315). London: Tavistock Publications.

Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. London: Hogarth Press.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. London: Tavistock Publications.

Winnicott, D. W. (1984). Deprivation and delinquency (C. Winnicott, R. Shepherd, & M. Davis, Eds.). London: Tavistock Publications.