פסיכולוגיית העצמי של קוהוט: מהפכה בהבנת הטראומה והחרדה

נעמה הודיה אגמון

מייסדת BrainTech

בשלושים השנים האחרונות חלה מהפכה בהבנתנו את הקשר בין טראומה, חרדה והתפתחות העצמי. בעוד שהפסיכואנליזה הקלאסית התמקדה בקונפליקטים תוך-נפשיים ובעולם הדחפים, היינץ קוהוט (Heinz Kohut, 1913-1981) פיתח גישה ששמה במרכז את הצורך בקשרים מזינים כבסיס להתפתחות בריאה של העצמי. פסיכולוגיית העצמי (Self Psychology) מציעה מסגרת תיאורטית וקלינית עמוקה להבנת האופן שבו חוסרים התפתחותיים מוקדמים הופכים לטראומה ולחרדה וכיצד ריפוי אמיתי מתרחש דרך חוויה מתקנת של השתקפות, אידיאליזציה וזולת עצמי. 

במאמר זה אציג את המושגים המרכזיים בפסיכולוגיית העצמי של קוהוט, אבחן את הקשר בינהם לבין התפתחות טראומה וחרדה, ואראה כיצד הבנות אלה מתורגמות לעבודה הטיפולית הקלינית שאנו מבצעים בBrainTech.

העצמי (The Self) כמושג מרכזי

במרכז תיאוריית קוהוט עומד מושג העצמי - לא כמבנה נפשי בלבד, אלא כחוויה סובייקטיבית של עצמיות, רציפות ותחושת קיום חיוני. קוהוט (1971, 1977) טען שהעצמי מתפתח מתוך מטריצה של קשרים עם אובייקטים-עצמיים (Selfobjects) - דמויות משמעותיות המספקות תפקודים נפשיים חיוניים שהתינוק או הילד טרם מסוגלים לבצע בעצמם.

בניגוד לגישה הפסיכואנליטית המסורתית, שראתה בהפרדה והאינדיבידואציה כמטרות ההתפתחות, קוהוט הבין שבני אדם זקוקים לאחר ולקבוצת השתייכות לאורך כל החיים. הצורך בקשרים מזינים אינו סימן לחולשה או לתלות פתולוגית, אלא ביטוי של צורך אנושי בסיסי להיות נראים, מובנים ומוערכים (Kohut, 1984).

שלושת צורכי האובייקט-העצמי

קוהוט (1971, 1984) זיהה שלושה צרכים עיקריים של אובייקט-עצמי שחיוניים להתפתחות בריאה:

1. צורך בהשתקפות (Mirroring): התינוק זקוק לחוות שהוא נראה, מוערך ומוקרן בעיני דמות משמעותית. כאשר האם או המטפל מגיבים בחום, בהתפעלות ובגאווה להישגים ולייחודיות של הילד, הם משקפים לו את ערכו העצמי. השתקפות זו מניחה את היסוד לפיתוח תחושת ערך עצמי פנימית.

2. צורך באידיאליזציה (Idealizing): הילד זקוק לדמות חזקה, רגועה ויציבה שאליה הוא יכול "להישען". הקשר עם דמות אידאלית מספק תחושת ביטחון והגנה ומאפשר לילד להפנים בהדרגה את היכולות המרגיעות והמארגנות של הדמות האידאלית. כך נוצרת היכולת לוויסות עצמי.

3. צורך ב"תאומיות" /חברות (Twinship/Alter Ego): הצורך להרגיש דומה, שייך, חלק מקבוצה. חוויה של "אנחנו אותו דבר" מקנה לילד תחושת נורמליות ושייכות בסיסית לקהילה האנושית.

טראומה וחרדה כתוצאה מכישלונות בתפקוד האובייקט-העצמי

מנקודת מבט של פסיכולוגיית העצמי, טראומה וחרדה אינן נובעות בהכרח מאירוע בודד קטסטרופלי, אלא לעיתים קרובות יותר מכישלונות כרוניים, חוזרים ונשנים בסיפוק צורכי העצמי. קוהוט (1977) טבע את המונח "טראומה מצטברת" (Cumulative Trauma) לתיאור הנזק הנפשי המתרחש כתוצאה מכישלונות חוזרים בהשתקפות, באידיאליזציה או בתחושת שייכות.

כאשר הילד חווה כישלון כרוני בהשתקפות - למשל, כשההורה מוטרד, מדוכא או נרקיסיסטי ואינו מסוגל לראות את ייחודיות הילד - מתפתח מה שקוהוט כינה "פגם בעצמי" (Defect in the Self). פגם זה מתבטא בחרדה כרונית, תחושת ריקנות, בושה ותלות מוגזמת באישורים חיצוניים. הילד מפתח "עצמי כוזב" (False Self, במונחים של וויניקוט) או עצמי מקוטע שמתקשה להרגיש אותנטי ושלם (Kohut, 1971, 1977).

כאשר הילד חווה כישלון באידיאליזציה - למשל, הורה לא יציב רגשית, אלים, או נעלם - הוא נשאר ללא מבנה פנימי מרגיע. כתוצאה מכך, הוא עשוי לסבול מחרדה מסיבית, קשיים בוויסות רגשי, ונטייה לחפש באופן כפייתי דמויות חיצוניות (או חומרים) שיספקו את תחושת הביטחון החסרה.

פרגמנטציה של העצמי: הגרעין של חרדה וטראומה

אחת התרומות המרכזיות של קוהוט היא תיאור החוויה של "פרגמנטציה של העצמי" (Fragmentation of the Self). כאשר אובייקטים-עצמיים כושלים באופן חד או כרוני, העצמי מאבד את תחושת הקוהרנטיות והרציפות שלו. זו חוויה מטלטלת במיוחד: תחושה שאני "מתפרק", "לא שלם", "לא אמיתי". 

פרגמנטציה מלווה בחרדה עזה, תחושת אובדן שליטה, והרגשה של "התמוטטות פנימית". קוהוט (1977, 1984) הראה שמה שנראה כתסמיני חרדה - דפיקות לב, הזעה, מחשבות קטסטרופליות - הם למעשה תגובות משניות לחוויה המבהילה של התפוררות העצמי. במילים אחרות: לא החרדה היא הבעיה המרכזית, אלא האיום על העצמי עצמו.

זה מסביר מדוע אנשים עם טראומה מוקדמת חווים לעיתים קרובות חרדה "מבלי סיבה ברורה". הם אינם חרדים מאיום חיצוני ספציפי, אלא מאיום פנימי על קוהרנטיות העצמי עצמו - איום שמקורו בחוויות התפתחותיות של חוסר תמיכה קריטית.

הקשר הטיפולי כזולת עצמי מרפא

אחת התובנות המהפכניות של קוהוט היא שהריפוי מתרחש לא דרך פרשנות של קונפליקטים לא מודעים, אלא דרך חוויה מתקנת של קשר זולתעצמי מספיק טוב. המטפל הופך לזולת עצמי זמני ומכוון עבור המטופל ומספק את התפקודים החסרים שלא סופקו בילדות.

קוהוט (1984) טען שהמטפל צריך להיות מסוגל לספק:

-השתקפות אמפתית: לראות את המטופל, להבין את עולמו הפנימי ולהחזיר לו תחושה שהוא נראה, מובן ומוערך. זו לא השתקפות מתלהמת או מלאכותית, אלא נוכחות אמיתית של מישהו שמכבד את הסובייקטיביות של האחר.

- יציבות אידאלית: להיות דמוי "סלע" רגשי - יציב, צפוי, ואמין. המטופל צריך להרגיש שהמטפל לא יתפרק, לא ייעלם ולא יציף אותו ברגשות שלו. יציבות זו מאפשרת למטופל להפנים בהדרגה כוחות מרגיעים פנימיים.

- חוויה של שייכות: להרגיש שהמטופל אינו לבד, שהוא חלק מקהילה אנושית גדולה יותר. זה מתבטא גם בשפה הטיפולית - "אנחנו בזה ביחד", "זה מה שכולנו חווים"  ובהכרה שהסבל של המטופל הוא אנושי לחלוטין.

סיכום

פסיכולוגיית העצמי של קוהוט מציעה מהפכה בהבנת טראומה וחרדה: אלו אינן רק תוצר של קונפליקטים פנימיים או של אירועים טראומטיים חדים, אלא תוצר של כישלונות מצטברים במתן תגובות אובייקט-עצמיות מספיק טובות. כאשר האדם לא זוכה להשתקפות מספקת, לא חווה דמות אידאלית מרגיעה ולא מרגיש שייך, העצמי נשאר פגיע לפרגמנטציה, לחרדה ולתחושת ריקנות.

הריפוי מתרחש דרך חוויה מתקנת של קשר זולתעצמי בטוח ויציב בתוך המרחב הטיפולי. כשהמטפל מסוגל לראות, להכיל, ולהיות נוכח עבור המטופל, נוצר תהליך של הפנמה הדרגתית של תפקודים אלה. במשך הזמן, המטופל מפתח עצמי קוהרנטי יותר, מסוגל לוויסות עצמי ופחות תלוי באישורים ובאידיאליזציות חיצוניות.

העבודה שאנו עושים ב-BrainTech משלבת הבנות עמוקות אלה עם כלים נוירולוגיים מתקדמים. אנו מאמינים שריפוי אמיתי דורש גם הבנה של המוח וגם הבנה של הנפש - ושבשילוב בין השניים טמונה הדרך להחלמה אמיתית מטראומה וחרדה.

כשהגוף לומד שוב ביטחון, כשהמוח מתאמן לוויסות, וכשהעצמי זוכה לחוויה של השתקפות אמיתית - אז הריפוי הופך לאפשרי.

מקורות

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. New York: International Universities Press.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: International Universities Press.

Kohut, H. (1984). How Does Analysis Cure? Chicago: University of Chicago Press.

Wolf, E. S. (1988). Treating the Self: Elements of Clinical Self Psychology. New York: Guilford Press.