מתי עשית משהו בשביל מישהו? הכוח של ההתפעמות

מאת: נעמה הודיה אגמון, BrainTech

יש רגעים שעוצרים אותנו באמצע הדרך. שמיים מלאי כוכבים באמצע המדבר, תינוק שנולד, הצעד הראשון או המילה הראשונה שלו, אדם זר שעושה משהו נדיב בלי שאיש ביקש, הבנה רוחנית עמוקה, יופי עוצר נשימה. הנשימה משתנה לרגע, רשימת המטלות נעלמת ואנחנו מרגישים קטנים. לא קטנים במובן המכווץ והמאיים, אלא במובן שמרחיב את הלב: משהו גדול מאיתנו נכנס לשדה הראייה והלב.

לתחושה הזאת יש שם במדע: awe. בעברית אפשר לקרוא לה השתאות, התפעמות או פליאה ובמסורת היהודית יש לה קרובת משפחה ותיקה בשם "התרוממות רוח". שנים ארוכות התייחסו אליה כאל חוויה רוחנית שאי אפשר למדוד. אבל בעשור האחרון היא הפכה לאחד התחומים המרתקים בחקר הרגשות והתברר שיש לה השפעות מדידות על המוח, על מערכת העצבים, על מצב הרוח ועל הקשרים שלנו עם אנשים אחרים.

למה דווקא עכשיו ולמה דווקא התפעמות

בחודשים האחרונים ההתפעמות חוזרת לכותרות שוב ושוב. "הליכות פליאה" (awe walks) הפכו לטרנד בריאותי ובשנת 2026 לבדה התפרסמו כמה עבודות חדשות בנושא. מחקר יומנים (diary study ) אחד מצא קשר בין רגעי התפעמות יומיומיים לבין תחושת בדידות נמוכה יותר (Ugurlu et al., 2026) .

אני חושבת שיש כאן משהו שמתאים במיוחד לתקופה שלנו בישראל. כשמערכת העצבים הקולקטיבית שלנו נמצאת זמן רב כל כך בדריכות וכאב מתמשך, אנחנו צריכים לא רק כלים שמרגיעים, אלא גם כלים שמרחיבים את נקודת המבט.

במאמר הזה אנסה לסדר את מה שאנחנו באמת יודעים: מה קורה במוח בזמן התפעמות, איך היא משפיעה על לחץ ועל הגוף, מה הקשר שלה לבדידות ולמשמעות ומה העלו הניסויים הקליניים הראשונים. התחום עוד צעיר ועדיין יש בו יותר שאלות פתוחות מתשובות ולכן אשתדל להישאר צמודה לממצאים.

מה זו בעצם התפעמות?

בהגדרה המחקרית המקובלת, התפעמות היא תגובה רגשית למשהו "עצום"  פיזית או רעיונית שאנחנו לא רגילים להכיל מיד בתוך המסגרות או התפיסות המוכרות לנו. יש לה שני רכיבים מרכזיים: עוצמה (vastness) וצורך בהתאמה, כלומר הצורך לעדכן את המפה הפנימית כדי להבין את מה שאנחנו רואים (Monroy & Keltner, 2023). זו גם הסיבה שהיא יכולה לצמוח ממקורות שונים כל כך: טבע, אמנות ומוזיקה, רגעים רוחניים, רגשיים או דתיים, תובנה מדעית ולפי חלק מהמחקרים גם מעשים של טוב לב ואומץ של אנשים אחרים.

בסקירה מקיפה שעסקה בביטוי של הרגש ובשורשיו האבולוציוניים (Keltner & Monroy, 2026). קלטנר ומונרוי נקטו בגישת "הרגשות הבסיסיים" (basic emotion theory) וסקרו מחקרים על תנועות שרירי הפנים הקשורות להתפעמות, על דפוסי קול ועל תנועות גוף ויציבה. השאלה שהנחתה אותם הייתה האם התפעמות מתבטאת בדפוסי התנהגות בעלי משמעות אבולוציונית, למשל בהבעות פנים או בקול. ההיגיון הוא שאם לרגש יש "חתימה" גופנית קבועה שמזוהה בתרבויות שונות, סביר שהוא עוצב באבולוציה ולא רק נלמד מהתרבות. הסקירה עסקה בהבעת התפעמות דרך תנועות פנים, "פרצי קול" (vocal bursts), שינויים במבט, תנועות ראש וכיוון הגוף. נקודת הנחתם הייתה מרעיונותיו של דרווין שהיה הראשון שהציע הבעת פנים של התפעמות שנראת עם גבות מורמות ופה פתוח. 

החוקרים מצאו שאנשים מביעים התפעמות בדפוס של פה ומבט, בפרצי קול ייחודיים ובהרמת הראש כלפי מעלה, ושלושת הערוצים מופיעים יחד באופן מתואם ובמידה מסוימת של אוניברסליות. מכאן הגיעו למסקנה שהגישה האבולוציונית ממקמת את ההתפעמות בגוף ושייתכן שהיא מלווה בדפוסי איתות שהתפתחו באבולוציה.

האם התפעמות היא רגש נפרד, או סתם שמחה מוגברת?

פרז ועמיתיה בדקו בדיוק את השאלה הזאת במטא-אנליזה שכללה 84 מחקרים,  487 השוואות בין קבוצות  וכמעט 18,000 משתתפים (Pérez et al., 2023). הם מצאו שהתפעמות שעוררו בניסוי  בעזרת תמונות, סרטונים, היזכרות בחוויה אישית או חשיפה לטבע - השפיעה על החוויה, על השיפוט ועל ההתנהגות באופן שונה מרגשות חיוביים אחרים ומקבוצות הביקורת. החוקרים גם הודו בגלוי במגבלות: לא היו בידיהם מספיק נתונים כדי להשוות התפעמות לרגשות שליליים וגם לא מספיק נתונים פיזיולוגיים כדי להסיק מסקנות חזקות על הגוף ותגובותיו.

לא תמיד נעים

חשוב לדעת שהתפעמות אינה תמיד חוויה נעימה. גורדון ועמיתיה הראו שיש לה גם "צד אפל": התפעמות שנולדת מאיום, למשל מול סופה, אסון או כוח שמרגיש בלתי נשלט. במחקר שלהם, התפעמות כזו לוותה בפחד, בעוררות סימפתטית גבוהה יותר ובתחושת חוסר אונים והיא לא שיפרה את הרווחה הרגעית (Gordon et al., 2017).

גם התרבות צובעת את החוויה. במחקר שהשווה בין משתתפים מסין ומארצות הברית, המשתתפים הסינים דיווחו על יותר פחד בתוך חוויות של התפעמות (Stellar et al., 2024). לכן, כשאני כותבת כאן על התפעמות ככלי לרווחה, אני מתכוונת בעיקר לגרסה החיובית והמרחיבה. ההבחנה הזאת חשובה גם מבחינה קלינית ואחזור אליה בהמשך.

 מה קורה במוח: כשה"אני" המדבר משתתק

אחת השאלות המסקרנות ביותר היא מה קורה במוח בזמן התפעמות. ואן אלק ועמיתיו הציגו למשתתפים בסורק fMRI שלושה סוגי סרטונים: סרטונים מעוררי התפעמות, סרטונים חיוביים "רגילים" וסרטונים ניטרליים (van Elk et al., 2019). הם מצאו שבזמן הצפייה בסרטוני ההתפעמות, אזורים ששייכים לרשת ברירת המחדל של המוח (Default Mode Network - DMN) ובהם הקורטקס הסינגולרי האחורי (PCC), הג'ירוס הזוויתי (Angular Gyrus) והקורטקס הפרונטלי, היו פחות פעילים. התמונה הזכירה את מה שקורה כשאנחנו שקועים במשימה או במדיטציה.

למה זה מעניין? רשת ברירת המחדל קשורה, בין היתר, לחשיבה על עצמנו: לנדידת מחשבות, להשוואה לאחרים, לתכנון ולפעמים גם להיתקעות בלופים של מחשבות. החוקרים הציעו שההתפעמות "לכדה" את הקשב בעוצמה כזו שהעיסוק בעצמי פחת. ההסבר הזה התיישב עם מה שהמשתתפים עצמם סיפרו: הם הרגישו שחשיבות ה"עצמי" שלהם קטנה.

כאן צריך לעצור ולסייג. מדובר במחקר הדמיה יחיד, עם מדגם קטן יחסית ובתנאי מעבדה. הממצא מסקרן ועקבי עם התיאוריה, אבל הוא לא מוכיח ש"התפעמות מכבה את ה-DMN" .

"העצמי הקטן": מהמוח אל ההתנהגות

מה שמחקר המוח רק רמז עליו, המחקרים ההתנהגותיים הראו בעקביות רבה יותר. באי ועמיתיה ערכו סדרה של שישה מחקרים עם יותר מ-2,000 משתתפים ופיתחו מדדים ל"עצמי הקטן", ביניהם מדד ציורי שבו המשתתפים ציירו את עצמם ביחס לסביבה (Bai et al., 2017). הם מצאו שחוויות של התפעמות ולא רגשות חיוביים אחרים, הקטינו את תחושת העצמי. התופעה הופיעה גם בתרבות אינדיבידואליסטית וגם בתרבות קולקטיביסטית, אם כי בעוצמות שונות והיא הסבירה עלייה ב"מעורבות קולקטיבית" - תחושת שייכות לקבוצה.

חשוב להבהיר: "עצמי קטן" אינו דימוי עצמי נמוך. זו לא תחושה של "אני לא שווה", אלא של "אני חלק ממשהו גדול". ואכן, סטלר ועמיתיה מצאו שהתפעמות הגבירה ענווה: משתתפים שחוו התפעמות הציגו תמונה מאוזנת יותר של החוזקות והחולשות שלהם והכירו יותר בחלקם של אחרים בהצלחות שלהם (Stellar et al., 2017).

התפעמות, לחץ ומערכת העצבים

אם התפעמות מקטינה את ה"אני", האם היא מקטינה גם את הלחץ? כאן הראיות מעניינות במיוחד. באי ועמיתיה מצאו בשישה מחקרים שאנשים שחוו יותר התפעמות ביומיום דיווחו על פחות לחץ יומי, גם כשהחוקרים שלטו ברגשות חיוביים אחרים (Bai et al., 2021). בניסויים שערכו, התפעמות  בהשוואה לשעשוע, לשמחה או לגאווה  הובילה לפחות לחץ מדווח ולעוררות סימפתטית נמוכה יותר בזמן שהמשתתפים דיברו על הלחצים שלהם.

גם במחקר שדה התמונה חזרה: אנשים שעלו לתצפית מרשימה בראש מגדל בגובה של כ-60 מטר דיווחו אחר כך על פחות לחץ ועל פחות דאגות יומיומיות. המנגנון שהחוקרים זיהו היה תחושת העוצמה ביחס לעצמי. הדאגות פשוט "התכווצו" לפרופורציות חדשות וזה מצידו הסביר את העלייה בשביעות הרצון מהחיים.

פאן ועמיתיו הוסיפו לכך נדבך נוסף: הם מצאו שחוויית התפעמות טיפחה שוויון נפש (equanimity), כלומר יחס מאוזן לכל החוויות, הנעימות והלא נעימות (Pan et al., 2024). בשבעה מחקרים, שכללו גם ניתוח של כמעט 200,000 פוסטים ברשתות החברתיות, ההתפעמות הפחיתה תגובתיות רגשית דרך מה שהחוקרים כינו "התרחקות זמנית" היכולת לראות את אירועי היום על ציר זמן ארוך יותר, כך שהם איבדו מעוצמתם הרגשית. במחקר שנמשך חמישה ימים, התפעמות שיפרה את הרווחה הנפשית והגופנית ושוויון הנפש היה המשתנה שהסביר את השיפור.

הגוף: עצב הוואגוס ומדדי דלקת

גם ברמה הפיזיולוגית עלו רמזים מעניינים. במחקר שהבחין בין התפעמות חיובית להתפעמות מאיימת, הגרסה החיובית נקשרה לסמנים של עוררות פאראסימפתטית  מערכת "המנוחה והעיכול"  ואילו הגרסה המאיימת נקשרה לעוררות סימפתטית (Gordon et al., 2017).

סטלר ועמיתיה בדקו את הקשר בין רגשות חיוביים לבין מדדים של דלקת ומצאו שמכל הרגשות החיוביים שנבדקו, הנטייה לחוות התפעמות הייתה המנבא החזק ביותר לרמות נמוכות של הציטוקין הדלקתי IL-6

(Stellar et al., 2015).

הממצא הזה מצוטט הרבה ולכן חשוב לקרוא אותו נכון. זה היה מחקר מתאמי, שנערך בצעירים בריאים. הוא לא הראה שהתפעמות "מורידה דלקת", אלא שאצל אנשים שנוטים לחוות התפעמות נמדדו רמות נמוכות יותר של סמן דלקתי ויתכנו לכך הסברים אחרים. מונרוי וקלטנר הציעו בסקירה תיאורטית מודל של חמישה מסלולים שבהם התפעמות עשויה להשפיע על הבריאות: שינויים נוירופיזיולוגיים, הפחתת המיקוד בעצמי, התנהגות פרו-חברתית, השתלבות חברתית ותחושת משמעות (Monroy & Keltner, 2023). אבל זו מסגרת שנועדה לכוון מחקר, לא הוכחה סגורה.

מחשבות חוזרות, דיכאון ומחקר

השאלה שמעניינת את רובנו, אנשי המקצוע, היא אם אפשר להשתמש בהתפעמות כהתערבות? התשובה הזהירה: כנראה שכן, במידה מסוימת - אבל הראיות עדיין מוקדמות.

הניסוי המבוקר המוכר ביותר הוא "הליכות הפליאה" של סטורם ועמיתיה (Sturm et al., 2022). שישים מבוגרים בריאים בגיל הזהב יצאו להליכה של 15 דקות פעם בשבוע, במשך שמונה שבועות. חצי מהם קיבלו הנחיה פשוטה: לחפש בדרך דברים שמעוררים פליאה ולהסתכל עליהם "בעיניים חדשות". החצי השני פשוט הלך. המשתתפים צילמו את עצמם במהלך ההליכות.

"בקבוצת הפליאה" דיווחו המשתתפים על יותר שמחה ורגשות פרו-חברתיים בזמן ההליכה ועל ירידה גדולה יותר במצוקה היומיומית לאורך המחקר ועוצמת החיוך בתמונות שלהם עלתה. והפרט שאני הכי אוהבת: בתמונות הסלפי הם תפסו חלק הולך וקטן מהפריים והנוף קיבל יותר מקום  "עצמי קטן" שאפשר לראות בעין. ועם זאת, למען ההגינות: במדדי החרדה, הדיכאון ושביעות הרצון מהחיים לא נמצא שינוי באף אחת מהקבוצות.

מחקר בלגי בדק התערבות קצרה עוד יותר: צפייה בקליפ טבע של דקה אחת ביום, במשך שבוע (Bogaert et al., 2024). קבוצה אחת צפתה בקליפים מעוררי התפעמות והשנייה בקליפים של טבע "רגיל". בשתי הקבוצות ירדו המחשבות השליליות החוזרות (רומינציה) וירד ה"דיכוי" של רגשות חיוביים ותחושת האושר עלתה - גם מיד בסוף ההתערבות וגם שבוע אחריה. אבל החוקרים לא מצאו הבדל מובהק בין הקבוצות. במילים אחרות, ייתכן שהטבע עצמו עשה את העבודה ולא דווקא "מנת הפליאה". זו דוגמה טובה לכך שכדאי להיזהר לפני שמייחסים כל שיפור להתפעמות.

הממצא המבטיח ביותר עד כה הגיע מניסוי קליני אקראי ומבוקר, שנרשם מראש ובדק התערבות התפעמות מקוונת וקצרה אצל מטופלים עם "לונג קוביד" (COVID-19)  אוכלוסייה שחיה עם לחץ כרוני ותסמינים גופניים מתמשכים של הקורונה (Monroy et al., 2025). בהשוואה לקבוצת הביקורת, המשתתפים בהתערבות הראו ירידה בלחץ ובתסמיני דיכאון ועלייה ברווחה, עם גדלי אפקט בינוניים עד גדולים (d בין 0.78 ל-0.96). בחרדה לא נמצא הבדל. זה מחקר חשוב, אבל קטן - 30 משתתפים בקבוצת ההתערבות ו-38 בקבוצת הביקורת - ולכן צריך לשחזר אותו במדגמים גדולים יותר לפני שנוכל לדבר על התפעמות כטיפול בדיכאון.

מחקרי יומנים הוסיפו לכך תמונה מהחיים האמיתיים. במחקר שנערך בתקופת הקורונה עם יותר מ-400 משתתפים ובהם אנשי צוות רפואי, בימים שבהם אנשים חוו יותר התפעמות הם דיווחו על פחות לחץ, על פחות תסמינים גופניים ועל יותר רווחה (Monroy et al., 2023). ובמחקר על ותיקי צבא ובני נוער מקהילות מוחלשות שיצאו לרפטינג, ההתפעמות שחוו - יותר מכל רגש חיובי אחר - ניבאה שיפור ברווחה ובתסמיני הלחץ שבוע לאחר מכן (Anderson et al., 2018).

מה"אני" אל ה"אנחנו": בדידות, נדיבות ומשמעות

אחד הממצאים העקביים ביותר בתחום הוא שהתפעמות מסיטה את תשומת הלב מעצמנו אל האנשים שסביבנו. פיף ועמיתיו מצאו בסדרת מחקרים קלאסית שהנטייה לחוות התפעמות ניבאה נדיבות רבה יותר במשחק כלכלי ושעוררות של התפעמות הגבירה קבלת החלטות אתית וערכים פרו-חברתיים (Piff et al., 2015). באחד הניסויים, משתתפים שעמדו דקה אחת בחורשה של עצי אקליפטוס גבוהים עזרו יותר לאדם שהפיל עטים והראו פחות תחושת זכאות, לעומת משתתפים שהסתכלו על בניין. סקירה עדכנית סיכמה את כל זה בביטוי "לגשר מ'אני' ל'אנחנו'": התפעמות הרחיבה את נקודת המבט מהאינטרס הצר אל הצרכים של אחרים ושל הקהילה (Piff et al., 2025).

גם כאן כדאי לשמור על איזון. לא כל ההשפעות החברתיות של התפעמות עמדו במבחן. לי ועמיתיה מצאו בסדרת ניסויים שנרשמו מראש שעוררות התפעמות לא שיפרה את מדדי האמפתיה באופן כללי (Li et al., 2024). ההשפעה הייתה תלויה באדם: אצל אנשים עם אמפתיה קוגניטיבית גבוהה היא שיפרה אמפתיה ואצל אנשים עם אמפתיה קוגניטיבית נמוכה היא נטתה דווקא להפחית אותה.

ואולי הממצא הכי רלוונטי לתקופה הזאת נוגע לבדידות. אוגורלו ועמיתיו ערכו מחקר יומנים של 22 ימים עם אנשי צוות רפואי ושחזרו אותו במדגם קהילתי (Ugurlu et al., 2026). בימים שבהם אנשים חוו יותר התפעמות מהרגיל, הם דיווחו על פחות בדידות באותו יום, גם כשהחוקרים שלטו ברגשות חיוביים אחרים. מה שהסביר את הקשר היה תחושת החיבור. זה מחקר מתאמי ברמת היום ולכן הוא לא מוכיח סיבתיות, אבל הוא מתיישב היטב עם התמונה הרחבה.

ומה לגבי משמעות?

 כאן המדע והרוח נפגשים. התפעמות היא אחת החוויות המרכזיות שמתוארות בהקשרים רוחניים ודתיים, במוזיקה, בתנועה קולקטיבית ובטבע. ומונרוי וקלטנר הציעו ש"תחושת משמעות מוגברת" היא אחד המסלולים שדרכם היא תורמת לבריאות (Monroy & Keltner, 2023). סקירה חדשה מ-2026 הראתה עד כמה עמוק הרגש הזה טבוע בנו: לביטוי של התפעמות - הפה הפתוח, המבט כלפי מעלה, ה"וואו" - יש מידה של אוניברסליות והתרבויות האנושיות "הלבישו" אותו במוזיקת מקהלה, בריקוד, בפולקלור ובאמנות של הנשגב (Keltner & Monroy, 2026). אני אוהבת לחשוב על זה כך: הרבה ממה שהמסורות הרוחניות ידעו באינטואיציה, המדע מתחיל עכשיו למדוד - בזהירות ועם לא מעט סימני שאלה.

התפעמות, סקרנות והמוח הלומד

יש להתפעמות עוד פן, שמחבר אותה ישירות לנוירופלסטיות וללמידה: היא נחשבת ל"רגש אפיסטמי", כלומר רגש שקשור לידיעה ולהבנה. זוכרים את הצורך "לעדכן את המפה" מול משהו שאנחנו לא מצליחים להכיל? במובן הזה, התפעמות היא רגע שבו המוח מודה שהמודל הפנימי שלו כבר לא מספיק ופותח את עצמו לעדכון.

המחקרים תמכו בכיוון הזה. אנדרסון ועמיתיה מצאו שאנשים שנטו לחוות התפעמות דיווחו על סקרנות גבוהה יותר וגם החברים שלהם דירגו אותם כסקרנים יותר. בקרב תלמידי תיכון, הנטייה להתפעמות נקשרה להישגים לימודיים והקשר עבר דרך הסקרנות (Anderson et al., 2020). פאן וג'יאנג מצאו שהתפעמות נקשרה גם לתחושה של רצף עצמי לאורך זמן  התחושה שהעבר, ההווה והעתיד שלי הם חלק מסיפור אחד - דרך עיבוד של "התמונה הגדולה" וחשיבה נרטיבית על החיים (Pan & Jiang, 2023).

מבחינה טיפולית זה מעניין במיוחד. הרבה מהעבודה שלנו עם מטופלים היא בדיוק עבודה של עדכון מפה: לראות דפוס ישן מזווית חדשה, לספר את הסיפור האישי מחדש, לפתוח מקום לאפשרויות שלא נראו קודם. ייתכן שרגעים של התפעמות יוצרים חלון שבו המערכת גמישה יותר לשינוי. אבל אני רוצה להיות ברורה: זו השערה סבירה שמתיישבת עם הממצאים ולא משהו שנבדק ישירות בניסויים טיפוליים. כרגע זה כיוון מחקרי מבטיח, לא עובדה קלינית.

ויש כאן גם נקודת מפגש עם עולם המדיטציה. הרבה מתרגולי הקשב והחמלה מזמינים אותנו להתבונן ב"מוח של מתחיל", לפגוש את הרגע כאילו בפעם הראשונה. לאור מה שראינו - פחות עיסוק בעצמי, התרחקות זמנית ושוויון נפש - אפשר לחשוב על התפעמות כעל אחות טבעית של המיינדפולנס. לא תחליף לו, אלא עוד דלת כניסה, שלפעמים קל יותר לעבור בה דווקא לאנשים שמתקשים לשבת בשקט עם עצמם.

מה זה אומר עבורך

החדשות הטובות: לא צריך לטוס לאיסלנד כדי לחוות התפעמות. מחקרי היומנים הראו שרוב רגעי ההתפעמות קרו בחיי היומיום - ואפשר לטפח אותם. הנה תרגיל פשוט, שמבוסס על הפרוטוקול של "הליכות הפליאה" (Sturm et al., 2022) ועל ממצאי מחקרי היומנים.

תרגיל: "הליכת פליאה" של 15 דקות, פעם בשבוע

• בחרו מסלול, אפילו בשכונה. אם אפשר, מקום עם אופק פתוח, עצים, שמיים או מים. גם מקום מוכר עובד.

• השאירו את הטלפון בכיס (חוץ מתמונה אחת). אין צורך בפודקאסט.

• בתחילת ההליכה קחו שלוש נשימות איטיות והציבו כוונה: "היום אני מחפש/ת משהו שיפתיע אותי".

• הסתכלו על הדברים כאילו בפעם הראשונה: הדפוס של העלים, תנועת העננים, אור על קיר, ילד שצוחק. שימו לב גם לדברים קטנים שיש בהם מורכבות עצומה.

• חפשו גם התפעמות "אנושית": מעשה טוב, מיומנות של מישהו, רגע של חסד.

• צלמו תמונה אחת של משהו שעורר בכם פליאה ובסוף ההליכה כתבו משפט אחד: מה ראיתי ומה הרגשתי בגוף.

אם קשה לצאת, יש גם גרסה ביתית: שתי דקות ביום עם סרטון טבע מרשים, יצירה מוזיקלית שמרגשת אתכם, או היזכרות מפורטת ברגע של התפעמות מהעבר. גם היזכרות כזו נמצאה כדרך יעילה לעורר את הרגש (Pérez et al., 2023).

ושני דברים חשובים. ראשית, התפעמות היא לא תחליף לטיפול. אם אתם חווים דיכאון, חרדה או מצוקה מתמשכת, היא יכולה להיות תוספת עדינה ומיטיבה, אבל לא במקום ליווי מקצועי. שנית, אם חוויה של "גדול ועצום" מעוררת בכם דווקא פחד או הצפה - וזה לגיטימי לגמרי - התחילו מדברים קטנים ובטוחים: פרח, יצירה מוזיקלית, סיפור על אדם שעשה טוב.

לאנשי מקצוע

לאנשי טיפול - פסיכותרפיסטים, מטפלים בגוף-נפש, מאמנים ואנשי ביופידבק - התפעמות מציעה כלי משלים, זול ונגיש. אלה העקרונות שאני מציעה, לפי מה שהראיות תומכות בו היום:

• הציגו אותה ככלי משלים, לא כטיפול עצמאי. הראיות הקליניות מבטיחות אבל מוקדמות: ניסוי מבוקר קטן אחד מצא השפעה על תסמיני דיכאון (Monroy et al., 2025), ניסוי אחר לא מצא שינוי בדיכאון ובחרדה (Sturm et al., 2022) ובניסוי שלישי קבוצת הביקורת השתפרה באותה מידה (Bogaert et al., 2024).

• כוונו לרומינציה ולתחושת "עצמי מוגדל". אצל מטופלים שנתקעים בלופים של מחשבות על עצמם, התפעמות יכולה לשמש תרגול של הסטת קשב והתרחקות זמנית ולהשלים עבודה מבוססת מיינדפולנס או ACT (Pan et al., 2024; van Elk et al., 2019).

• היזהרו מהתפעמות מאיימת. אצל מטופלים עם טראומה, חרדה או רגישות לחוסר שליטה, גירויים "עצומים" (סערות, מעמקים, גבהים, חלל) עלולים לעורר התפעמות מבוססת איום ותגובה סימפתטית (Gordon et al., 2017). התחילו בגירויים ממוסגרים ובטוחים שהמטופל שולט בהם ובדקו את התגובה הגופנית - למשל בעזרת קצב לב או HRV, כשאפשר.

• התאימו לתרבות ולעולם הערכים. חוויית ההתפעמות משתנה בין תרבויות ויכולה להיות מעורבת יותר בפחד (Stellar et al., 2024). עם מטופלים דתיים או רוחניים אפשר להיעזר בשפה שכבר יש להם ("רוממות", "הודיה", "נשגב"); עם מטופלים חילונים, טבע, מדע ומוזיקה הם לרוב פתח טבעי יותר.

• השתמשו בהתפעמות "אנושית" מול בדידות. לאור הממצאים על בדידות ועל המעבר מ"אני" ל"אנחנו" (Ugurlu et al., 2026; Piff et al., 2025), אפשר להציע למטופלים בודדים לשים לב לרגעים של טוב לב, אומץ או כישרון של אחרים ולתעד אותם.

• מדדו. בקשו מהמטופל לדרג התפעמות, לחץ ותחושת חיבור (0-10) לפני התרגול ואחריו, או לנהל יומן קצר במשך שבועיים. כך תוכלו לבדוק אם הכלי מתאים למטופל הספציפי, במקום להניח שכן.

ולבסוף, מילה על ניסוח: הימנעו מהבטחות. במקום "זה יוריד לך את הדלקת" או "זה ירפא את הדיכאון", עדיף משהו כמו: "יש מחקרים ראשוניים שמראים שרגעים כאלה עוזרים לאנשים להרגיש פחות לחוצים ויותר מחוברים. בוא נבדוק אם זה עובד גם בשבילך".

סיכום

התפעמות היא אחד הרגשות האנושיים העתיקים והעמוקים ביותר ובשנים האחרונות המדע מתחיל לפענח אותה. התמונה שהצטברה מעניינת: התפעמות נראית כרגש נפרד, שמקטין את העיסוק בעצמי, ממתן לחץ, מרחיב את נקודת המבט על הזמן ומחבר אותנו לאחרים. ממצאים ראשוניים קישרו אותה גם לפחות בדידות, לסמני דלקת נמוכים יותר ולשיפור במצב הרוח. מנגד, חלק גדול מהראיות מתאמיות או נשענות על מדגמים קטנים, יש התפעמות שעלולה להיות מאיימת ולא מיטיבה והניסויים הקליניים רק מתחילים.

מה שאני לוקחת מכל זה, גם לחיים שלי וגם לחדר הטיפול, הוא הזמנה פשוטה: להרים את הראש. לחפש, פעם ביום או פעם בשבוע, משהו גדול מאיתנו - בשמיים, במוזיקה או בטוב הלב של אדם אחר - ולתת לו לשנות לרגע את הפרופורציות. לפעמים זה כל מה שהנפש צריכה כדי לנשום.

מקורות

Anderson, C. L., Dixson, D. D., Monroy, M., & Keltner, D. (2020). Are awe-prone people more curious? The relationship between dispositional awe, curiosity, and academic outcomes. Journal of Personality, 88(4), 762-779. https://doi.org/10.1111/jopy.12524

Anderson, C. L., Monroy, M., & Keltner, D. (2018). Awe in nature heals: Evidence from military veterans, at-risk youth, and college students. Emotion, 18(8), 1195-1202. https://doi.org/10.1037/emo0000442

Bai, Y., Maruskin, L. A., Chen, S., Gordon, A. M., Stellar, J. E., McNeil, G. D., Peng, K., & Keltner, D. (2017). Awe, the diminished self, and collective engagement: Universals and cultural variations in the small self. Journal of Personality and Social Psychology, 113(2), 185-209. https://doi.org/10.1037/pspa0000087

Bai, Y., Ocampo, J., Jin, G., Chen, S., Benet-Martinez, V., Monroy, M., Anderson, C., & Keltner, D. (2021). Awe, daily stress, and elevated life satisfaction. Journal of Personality and Social Psychology, 120(4), 837-860. https://doi.org/10.1037/pspa0000267

Bogaert, L., Joye, Y., Dejonckheere, E., Goossens, I., Mertens, K., & Raes, F. (2024). Nature lifts when feeling low: Daily high and low awe nature clips decrease repetitive negative thinking and dampening and increase subjective happiness in adults. Applied Psychology: Health and Well-Being, 16(4), 2099-2115. https://doi.org/10.1111/aphw.12578

Gordon, A. M., Stellar, J. E., Anderson, C. L., McNeil, G. D., Loew, D., & Keltner, D. (2017). The dark side of the sublime: Distinguishing a threat-based variant of awe. Journal of Personality and Social Psychology, 113(2), 310-328. https://doi.org/10.1037/pspp0000120

Keltner, D., & Monroy, M. (2026). The expression of awe: Evolutionary origins and cultural elaborations of a basic emotion. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 381(1959). https://doi.org/10.1098/rstb.2025.0148

Li, Y., Mahir, D., & Stellar, J. E. (2024). Exploring the impact of awe on the multifaceted construct of empathy. Emotion, 24(4), 1016-1028. https://doi.org/10.1037/emo0001325

Monroy, M., & Keltner, D. (2023). Awe as a pathway to mental and physical health. Perspectives on Psychological Science, 18(2), 309-320. https://doi.org/10.1177/17456916221094856

Monroy, M., Amster, M., Eagle, J., Zerwas, F. K., Keltner, D., & López, J. E. (2025). Awe reduces depressive symptoms and improves well-being in a randomized-controlled clinical trial. Scientific Reports, 15, Article 16453. https://doi.org/10.1038/s41598-025-96555-w

Monroy, M., Uğurlu, Ö., Zerwas, F., Corona, R., Keltner, D., Eagle, J., & Amster, M. (2023). The influences of daily experiences of awe on stress, somatic health, and well-being: A longitudinal study during COVID-19. Scientific Reports, 13, Article 9336. https://doi.org/10.1038/s41598-023-35200-w

Pan, X., & Jiang, T. (2023). Awe fosters global self-continuity: The mediating effect of global processing and narrative. Emotion, 23(6), 1618-1632. https://doi.org/10.1037/emo0001187

Pan, X., Jiang, T., Yuan, W., Hao, C., Bai, Y., & Keltner, D. (2024). A balanced mind: Awe fosters equanimity via temporal distancing. Journal of Personality and Social Psychology, 127(6), 1127-1145. https://doi.org/10.1037/pspa0000410

Pérez, K. A., Lench, H. C., Thompson, C. G., & North, S. (2023). Experimental elicitations of awe: A meta-analysis. Cognition and Emotion, 37(1), 18-33. https://doi.org/10.1080/02699931.2022.2140126

Piff, P. K., Dietze, P., Feinberg, M., Stancato, D. M., & Keltner, D. (2015). Awe, the small self, and prosocial behavior. Journal of Personality and Social Psychology, 108(6), 883-899. https://doi.org/10.1037/pspi0000018

Piff, P. K., Singhal, I., & Bai, Y. (2025). Bridging me to we: Awe is a conduit to cohesive collectives. Current Opinion in Psychology, 62, Article 101979. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2024.101979

Stellar, J. E., Bai, Y., Anderson, C. L., Gordon, A., McNeil, G. D., Peng, K., & Keltner, D. (2024). Culture and awe: Understanding awe as a mixed emotion. Affective Science, 5(2), 160-170. https://doi.org/10.1007/s42761-024-00243-3

Stellar, J. E., Gordon, A., Anderson, C. L., Piff, P. K., McNeil, G. D., & Keltner, D. (2017). Awe and humility. Journal of Personality and Social Psychology, 114(2), 258-269. https://doi.org/10.1037/pspi0000109

Stellar, J. E., John-Henderson, N., Anderson, C. L., Gordon, A. M., McNeil, G. D., & Keltner, D. (2015). Positive affect and markers of inflammation: Discrete positive emotions predict lower levels of inflammatory cytokines. Emotion, 15(2), 129-133. https://doi.org/10.1037/emo0000033

Sturm, V. E., Datta, S., Roy, A. R. K., Sible, I. J., Kosik, E. L., Veziris, C. R., Chow, T. E., Morris, N. A., Neuhaus, J., Kramer, J. H., Miller, B. L., Holley, S. R., & Keltner, D. (2022). Big smile, small self: Awe walks promote prosocial positive emotions in older adults. Emotion, 22(5), 1044-1058. https://doi.org/10.1037/emo0000876

Ugurlu, Ö., Zerwas, F., Monroy, M., Corona, R., Amster, M., Eagle, J., & Keltner, D. (2026). Experiencing awe in daily life is linked to lower loneliness. Scientific Reports, 16. https://doi.org/10.1038/s41598-025-34864-w

van Elk, M., Arciniegas Gomez, M. A., van der Zwaag, W., van Schie, H. T., & Sauter, D. (2019). The neural correlates of the awe experience: Reduced default mode network activity during feelings of awe. Human Brain Mapping, 40(12), 3561-3574. https://doi.org/10.1002/hbm.24616