פלשבקים כשפה: כשהגוף מעיד על אמת שהנפש עוד אינה מסוגלת להכיל מאמר העוסק בפוסט טראומה בחדר הטיפולים

נעמה הודיה אגמון, מייסדת ופסיכותרפיסטית בBrainTech Center

11.5.2026

תקציר

מאמר זה מציג שלושה תיאורי מקרה קליניים של לוחמים שהשתתפו ב"חרבות ברזל" ופנו לטיפול נפשי. כל אחד מהמטופלים ייצג גוון שונה של ביטוי טראומטי; א' חווה פלשבקים ממוקדים בתוך עבודה בגישת הקונסטלציה המשפחתית, שחשפו את הקשר בין הריחוק מאשתו לבין חומות החול שלא היו לעזרתו בשירות בעזה. י' ביטא את הטראומה דרך כעס מתמיד ועיסוק כפייתי בסדר וארגון; במהלך עבודה השלכתית הוא מתאר את הכעס כ"מחבל" שמשתלט עליו ושם אותו בעמדה חסרת אונים. ל', המנותק לכאורה מכל תחושה, חשף עומק ניתוק שנראה כמעט בלתי-ניתן לזיהוי וחדירה. במאמר אתייחס לתיאוריית עיבוד הזיכרון הטראומטי, מודל IFS Schwartz, 2001) גישת הקונסטלציה המשפחתית (Hellinger, 1998) ותיאוריית הפוליוואגל (Porges, 2011). המאמר מנתח כיצד טראומה לובשת פנים שונות ושם דגש על החשיבות של מציאת הגוון הספציפי של כל מטופל הוא כשלעצמו פעולה טיפולית יסודית.

1.מבוא: כאשר הגוף יודע מה שהמוח שכח

קיים קושי ייחודי בעבודה עם אוכלוסיית לוחמים ישראלים הפונים לטיפול בעקבות אירועי לחימה. הקושי אינו נעוץ בחומרת הסימפטומים בלבד, אלא בדרך שבה תרבות, זהות ולחצים מוסדיים מעצבים את פרשנות המטופל לחוויה הפנימית שלו. לוחמים רבים מגיעים לטיפול לא עם שאלה "מה קרה לי?" אלא עם הצהרה מייסרת"משהו בי שבור", "אני שקרן", או לעיתים במקרים של ניתוק עמוק "אני בסדר גמור, אשתי שלחה אותי".

שלושת המקרים שיוצגו במאמר זה  א', י' ול'  ממחישים כי טראומה אינה ישות אחידה. היא לובשת פנים: לפעמים פלשבאק חריף שמציף את ההווה בעבר; לפעמים כעס כרוני שנדמה כתכונת אישיות ולפעמים ריק שקט ומנומס שלא מרים דגל. אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בעבודה הקלינית עם לוחמים הוא לזהות את ה"מופע ההשרדותי" הקיים  ולהציע לו שם, מקום והכרה.

מטרת מאמר זה היא לבחון, דרך שלושה תיאורי מקרה ומסגרת תיאורטית מבוססת מחקר, את מגוון הביטויים הטראומטיים ואת הדרכים שבהן הגוף, גם כשהמוח שותק, מנסה להגיע אל הסיפור האמיתי.

2. רקע תיאורטי: הנוירוביולוגיה של הזיכרון הטראומטי

2.1 שני מסלולי הזיכרון: הנרטיבי והסנסומוטורי

ההבנה העכשווית של טראומה נפשית בנויה על הבחנה יסודית בין שני מסלולי זיכרון: הזיכרון האוטוביוגרפי-נרטיבי, המאוחסן בהיפוקמפוס ומאפשר לנו לספר את חיינו כסיפור בעל רצף זמני; לעומתו הזיכרון הסנסומוטורי-רגשי, המאוחסן במעגלים אמיגדלאריים ובגוף עצמו ופועל מחוץ לתודעה המילולית (van der Kolk, 2014).

בזמן אירוע טראומטי, מערכת עצבים עמוסה מעל לסף קיבולתה עוברת לפעולה תת-קורטיקלית. הקורטקס הפרה-פרונטלי  האחראי על הכרה מודעת, ויסות רגשי ועיבוד קוגניטיבי, מנותק באופן יחסי, בעוד שהאמיגדלה מפעילה תגובות הישרדות מהירות ואוטומטיות. התוצאה היא שהאירוע מוקלט בגוף ובמעגלים הרגשיים, אך לא נוצר ממנו נרטיב שלם, רציף ובעל הקשר זמן (Brewin, Gregory, Lipton, & Burgess, 2010).

פלאשבק, על-כן, אינו "זיכרון" במובן המוכר. הוא אינו הפעלה מחדש של קובץ שמור. הוא פעולה גופנית-נוירולוגית ספונטנית: מעין "ניסיון" של הגוף לסיים עיבוד לא גמור (Foa, Huppert, & Cahill, 2006). כאשר גירוי חושי  ריח, קול, תחושה גופנית, אף רגש  דומה מספיק לאלמנט כלשהו של האירוע המקורי, מופעלת שוב התגובה הגופנית המלאה. כך, אדם מוצא עצמו "שם" מבלי שיוכל להסביר מדוע.

2.2 תיאוריית הפוליוואגל: ספקטרום התגובות

תיאוריית הפוליוואגל של Stephen Porges מספקת מסגרת נוירוביולוגית להבנת מגוון תגובות טראומה(2011). מערכת העצבים האוטונומית פועלת בהיררכיה בת שלוש רמות: מצב ונטרלי-ואגלי (חברותי ורגוע), מצב סימפתטי (הפעלה ל"הילחם או ברח"  כעס, דריכות) ומצב דורסלי-ואגלי (קיפאון, הגבלת פעילות, ניתוק).

שלושת המטופלים שיוצגו מייצגים שלוש נקודות שונות על ספקטרום זה: א' מתנדנד בין הצפה סימפתטית לבין ניתוק. י' נמצא ברובו במצב סימפתטי כרוני; ול' שוכן במצב דורסלי-ואגלי מוצק, שבו ניתוק עמוק כל כך עד שהוא אינו נחווה כסבל אלא כנורמה.

הבנת המיקום של כל מטופל על הספקטרום היא תנאי הכרחי לתכנון טיפולי: גישה שמתאימה לא' תהיה שגויה עבור ל' בעוד שגישה ל-י' דורשת עבודה עם הכעס כשער כניסה ולא כמחסום.

2.3 הקונסטלציות המשפחתיות כחלון לזיכרון הגוף

שיטת הקונסטלציות המשפחתיות של ברט הלינגר (1988) מציעה מרחב ייחודי לעבודה טראומטית: במקום לדבר על החוויה, מייצגים אותה במרחב פיזי. בתהליך הקונסטלציה, מטופל ממקם אנשים (או חלקים פנימיים) במרחב, ועצם הגוף  כשעומד על "עמדה" מסוימת  פותח שערים לחומר שלא היה נגיש בשיח מילולי.

גישה זו מתיישבת עם ממצאים נוירוביולוגיים: כאשר הגוף ממוקם במרחב בצורה שמהדהדת מצב עבר, מעגלי האמיגדלה יכולים להיפעל באופן שמאפשר גישה ל"חומר" שאינו נגיש דרך שיח קוגניטיבי. כפי שנראה עם א', הקונסטלציה הייתה לא כלי טכני  אלא שפה שהגוף כבר ידע לדבר.

3. תיאורי המקרים: שלושה פנים של אותה אמת

3.1 מקרה א'  כשהפלשבק מגיע דרך הדלת האחורית

פנייה לטיפול: א' (שם בדוי), לוחם בגילאי השלושים, פנה לטיפול כארבעה חודשים לאחר שחרורו מהשירות מילואים בעזה. הוא הגיע בעקבות לחץ של בת זוגתו, שתיארה שינויים דרמטיים בהתנהגותו: נסיגה חברתית, עוררות גבוהה בלילות, עצבנות, חוסר סבלנות ותגובות קיצוניות לרעשים פתאומיים. א' עצמו הגיע עם נרטיב מפתיע: "אני חושב שאני מרמה את משרד הביטחון... אם אני לא זוכר, אולי אני ממציא? אם אני ממציא, אני שקרן."

הפלאשבק דרך הקונסטלציה: הפלאשבקים של א' הגיעו במפגש ה-14, בתוך עבודה בגישת הקונסטלציה המשפחתית. א' עמד על עמדה שייצגה את העצבנות שהוא חש מול אשתו. תוך כדי שעמד שם  בגופו  משהו השתנה. הוא תיאר זאת: "הסתכלתי על חוט חשמל בחדר... באותו רגע, החוט הפך להיות החוט של הצלייה- הגג הזמני שהיה מעלי במחסה שהיה לי בעזה. חזרתי לשם לגמרי, מה קרה פה עכשיו?."

חווית הפלאשבק עבורו הייתה עוצמתית. 

בנוסף, עם העבודה עלה מתוכו שהריחוק מאשתו היה כמו חול הפרדה פיזי שלא היה קיים לו אי שם בשירות מילואים בעזה. הוא היה זקוק לחומות חול להפרדה פיזית; חומות אלה לא היו לו והוא שמר בגופו את הצורך בהן. עתה בבית הוא בונה אותן מול משפחתו. "הריחוק ממנה  זה לא שאני לא אוהב אותה. זה שאם אני קרוב, אין הגנה. ובלי הגנה  מסוכן."

הפלשבק כאיום טיפולי: במפגש מאוחר יותר, א' חווה פלשבק דרך שאלותיי: "מה ששאלת עכשיו זה נחווה כמו חדירת מחבלים." זה היה רגע מכריע: גם המרחב הטיפולי יכול להיות טריגר. עבדנו על יצירת שליטה בתוך המרחב הטיפולי שיאפשר לא' שליטה על קצב החדירה לחומר.

3.2 מקרה י'  כשהמחבל גר בתוך החיים

פנייה לטיפול ורקע: י' (שם בדוי), בן ארבעים, נשוי ואב לשלושה, משרת בשירות הביטחון ובעל עבר קרבי עשיר. רק לאחר 15 שנות לחימה ובעקבות דחיפה מחבר, פנה לטיפול. חמש-עשרה שנים הן זמן ארוך מספיק כדי לשכנע עצמך שאתה בסדר, בזמן שהגוף שואל שאלות בשקט.

תמונה קלינית: הלוחם שאינו יכול לחדול. י' נראה מצליח ופרודוקטיבי, אך אינו יכול לצאת לטיול משפחתי מבלי לסרוק את המרחב. הוא מודה: "הגוף שלי לא יודע שזה בטוח. אני צריך לתת לו זמן להתרגל לרעיון שאפשר לנשום."

הכעס כ'מחבל': י' תיאר את הכעס שלו: "הכעס הוא כמו מחבל שנכנס לחיים שלי ומנהל אותם." זוהי הפעלה סימפתטית כרונית (fight response) שהייתה חיונית במבצעים ונותרה בכוננות. כל בלאגן או שינוי בתוכנית מפוענח כאיום קיומי (Rauch, Shin, & Phelps, 2006). עבורו, בלאגן שווה היעדר שליטה ששווה לאיום שיכול להביא למוות. השליטה בסדר היא ניסיון להחזיר עבורו את הביטחון שנלקח.

הנוכחות החסרה: הכואב מכל הוא שי' נוכח פיזית אך מערכת העצבים שלו ערה וסורקת איומים. "אני אוהב אותם, אבל אני לא מצליח להיות שם באמת. כאילו יש זכוכית ביני לבינם."

ההתערבות הטיפולית: העבודה התמקדה בהכרה שהכעס הוא לוחם שלא קיבל הודעה על הפסקת אש. ברגע שי' פנה אל הכעס בהכרת תודה ("תודה ששמרת עלי"), הקשר אליו השתנה. עבדנו על בניית 'אזורי ביטחון' פנימיים וכלים גופניים המאפשרים למערכת העצבים לרדת מהמצב הסימפתטי (Porges, 2011).

3.3 מקרה ל'  כשהניתוק נראה כשלמות

פנייה לטיפול ורקע: ל' (שם בדוי), לוחם צעיר בשירות הביטחון, הגיע בהפניית עמית. הוא נראה "תקין לחלוטין": דיבר בנחת, ענה מסודר, לא הזכיר מצוקה. אך נוכחותו הייתה שטוחה מדי. "שטוח" הוא מצב שבו החיות כבויה. לשאלה מה הוא מרגיש בגוף, ענה: "לא יודע. ריק, אולי, כלום."

 ל' הגדיר את עצמו רק דרך עבודתו המבצעית. כשניסיתי לפתוח פתח לעולם הרגש, המשפטים היו קצרים וריקים. הנחתי שזו 'פעולה כהגנה מפני חוויה' (McDougall, 1989): נסיגה לעולם המעשה כשהרגש מסוכן מדי.

לאחר אחת ההדרכות שלי, הצעתי לו לעשות שאלון DES, שאלון דיסוציאציה. הציון של ל' היה גבוה במיוחד. ל' הביט בתוצאה והיה נראה שלרגע הרגיש הקלה. יכול להיות שלרגע קיבל הכרה ותוקף לדיסוציאציה שחווה אך מכיון שלא מפריעה לאף אחד הוא הופך לשקוף. ל' מייצג מצב דורסלי-ואגלי קלאסי (PTSD-D; Lanius et al., 2010). המערכת הגנה עליו ביעילות כה גבוהה שהאיום כבר לא נחווה אך גם האינטימיות וההנאה נעלמו. הטיפול דרש סבלנות: בניית גשרים חושיים-גופניים קטנים (חום בידיים, משקל על הכיסא) כדי שידע שגופו בטוח בחדר.

4. דיון: אמת שאינה מצריכה ראיות

שלושת המקרים שהוצגו חולקים מכנה משותף עמוק: בכל אחד מהם, הגוף ידע לפני שהמוח יכול היה לספר. אצל א'  הגוף זכר את הצלייה, את החוטים, את הצורך בחומה. אצל י'  הגוף המשיך להיות בקרב גם בבית. אצל ל'  הגוף בחר לשתוק, כי לפעמים שתיקה היא ההישרדות היחידה.

הספרות על trauma and memory (Brewin, 2011; van der Kolk, McFarlane, & Weisaeth, 1996) מראה עקביות: שחזור זיכרון טראומטי לאחר ניתוק אינו אינדיקטור לאמינות נמוכה. ההפך הוא הנכון: ניתוק בזמן אמת הוא מנגנון הגנה כה עוצמתי, שנוכחותו  המשתקפת בפערי זיכרון, בריחוק, בכעס ובריק  היא בדיוק מה שמאשר את חומרת האירוע. בעיני, מה שמרגש ביותר, מבחינה קלינית, הוא הרגע שבו מטופל עובר מהפגם או התופעה הסומטית לחוויה של הבנה עמוקה למתרחש בתוכו. זה לא שינוי קוגניטיבי,  זה שינוי זהות או הרחבה של הזהות. רגע שבו אדם חוזר להיות עד נאמן לעצמו  לא עד עוין, מחבל או עריק.

עבודתנו הטיפולית, בסופו של דבר, היא תרגום. לקחת את שפת הגוף  פלאשבק, כעס, ריק, ריחוק ולהעניק לה מילים מספיק נרחבות שהאדם יוכל לשאת אותן. לא לתקן. לא לבנות נרטיב "נכון". אלא לאפשר לאדם לעמוד בתוך מה שהיה, עם הכרה שגופו לא בגד בו  הוא רק דיבר שפה שאחרים ולמרבה הצער לעיתים גם הוא עצמו, לא ידעו לקרוא.

5. סיכום

מאמר זה הציג שלושה תיאורי מקרה קליניים של לוחמים שחזרו מעזה, כל אחד עם גוון שונה של ביטוי טראומטי: פלאשבקים שצפו בתוך עבודת קונסטלציה (א'); כעס כרוני ועיסוק כפייתי שמאחוריהם חוויה של הישרדות (י') ולבסוף, ניתוק עמוק שנראה כשלמות (ל'). דרך ניתוח נוירוביולוגי, דינמי וגופני הצגתי כיצד כל אחד מביטויים אלה הוא שפה לגיטימית של גוף שחווה מה שלא ניתן לשאת בזמן אמת.

הרגעים הטיפוליים המשמעותיים ביותר בכל שלושת המקרים לא היו בשיא עיבוד הטראומה. הם היו ברגע שבו כל אחד מהמטופלים קיבל שם לחוויה שלו  ואיתו, אישור: לא שגיאה, לא חולשה, לא שקר. גוף שזכר. גוף שהגן. גוף שכעת, לאט, מוכן להרפות.

כמטפלת, מקרים כאלה הם תזכורת מתמדת עבורי שהקליניקה אינה מקום לתיקון. היא מקום לתרגום. הגוף כבר יודע. תפקידנו הוא לעזור לאדם להאזין.

רשימת מקורות

Bernstein, E. M., & Putnam, F. W. (1986). Development, reliability, and validity of a dissociation scale. Journal of Nervous and Mental Disease, 174(12), 727–735. https://doi.org/10.1097/00005053-198612000-00004

Brewin, C. R., Gregory, J. D., Lipton, M., & Burgess, N. (2010). Intrusive images in psychological disorders: Characteristics, neural mechanisms, and treatment implications. Psychological Review, 117(1), 210–232. https://doi.org/10.1037/a0018113

Brewin, C. R. (2011). The nature and significance of memory disturbance in posttraumatic stress disorder. Annual Review of Clinical Psychology, 7, 203–227. https://doi.org/10.1146/annurev-clinpsy-032210-104544

Cloitre, M., Courtois, C. A., Ford, J. D., Green, B. L., Alexander, P., Briere, J., Herman, J. L., Lanius, R., Stolbach, B. C., Spinazzola, J., Van der Kolk, B. A., & Van Wees, B. (2012). The ISTSS expert consensus treatment guidelines for complex PTSD in adults. International Society for Traumatic Stress Studies.

Dana, D. (2018). The polyvagal theory in therapy: Engaging the rhythm of regulation. W. W. Norton & Company.

Foa, E. B., Huppert, J. D., & Cahill, S. P. (2006). Emotional processing theory: An update. In B. O. Rothbaum (Ed.), Pathological anxiety: Emotional processing in etiology and treatment (pp. 3–24). Guilford Press.

Gendlin, E. T. (1978). Focusing. Everest House.

Hellinger, B., Weber, G., & Beaumont, H. (1998). Love's hidden symmetry: What makes love work in relationships. Zeig, Tucker & Theisen.

Herman, J. L. (1997). Trauma and recovery: The aftermath of violence—from domestic abuse to political terror. Basic Books.

ISTSS. (2019). ISTSS PTSD prevention and treatment guidelines: Methodology and recommendations. International Society for Traumatic Stress Studies.

Lanius, R. A., Vermetten, E., Loewenstein, R. J., Brand, B., Schmahl, C., Bremner, J. D., & Spiegel, D. (2010). Emotion modulation in PTSD: Clinical and neurobiological evidence for a dissociative subtype. American Journal of Psychiatry, 167(6), 640–647. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.2009.09081168

Lee, D. A., Scragg, P., & Turner, S. (2001). The role of shame and guilt in traumatic events: A clinical model of shame-based and guilt-based PTSD. British Journal of Medical Psychology, 74(4), 451–466. https://doi.org/10.1348/000711201161109

McDougall, J. (1989). Theaters of the body: A psychoanalytic approach to psychosomatic illness. W. W. Norton & Company.

McNally, R. J. (2003). Remembering trauma. Harvard University Press.

Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorimotor approach to psychotherapy. W. W. Norton & Company.

Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory: Neurophysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation. W. W. Norton & Company.

Rauch, S. L., Shin, L. M., & Phelps, E. A. (2006). Neurocircuitry models of posttraumatic stress disorder and extinction: Human neuroimaging research – past, present, and future. Biological Psychiatry, 60(4), 376–382. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2006.06.004

Schauer, M., Neuner, F., & Elbert, T. (2011). Narrative exposure therapy: A short-term treatment for traumatic stress disorders (2nd ed.). Hogrefe & Huber.

Schwartz, R. C. (2001). Introduction to the internal family systems model. Trailheads Publications.

Shapiro, F. (2018). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) therapy: Basic principles, protocols, and procedures (3rd ed.). Guilford Press.

Siegel, D. J. (1999). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are. Guilford Press.

Tangney, J. P., & Dearing, R. L. (2002). Shame and guilt. Guilford Press.

van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.

van der Kolk, B. A., McFarlane, A. C., & Weisaeth, L. (Eds.). (1996). Traumatic stress: The effects of overwhelming experience on mind, body, and society. Guilford Press.

Zoellner, L. A., Sacks, M. B., & Foa, E. B. (2001). Stability of emotions during memory recall in the treatment of female assault survivors. Behaviour Research and Therapy, 39(6), 675–692. https://doi.org/10.1016/S0005-7967(00)00037-7